החלטה בתיק בש"פ 5142/13

           זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט נ' אבו טהה) לדחות את בקשת העוררת למעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ולהורות על שחרורו למעצר בית בתנאים מגבילים.

1.        כתב האישום שהוגש נגד המשיב (להלן: כתב האישום) מייחס לו שני אישומים הנוגעים לעסקאות בנשק אותן, על פי הנטען, ביצע עם שני אחרים - מירזה דומבדזה (להלן: דומבדזה) וא.א. (להלן: עד המדינה). על-פי האישום הראשון (להלן: האישום הראשון) המשיב נפגש ביום 22.1.2013 עם דומבדזה ועם עד המדינה ורכש מהם אקדח ומחסנית תמורת סך של 12,000 ש"ח. עוד נטען בכתב האישום כי במהלך אותה הפגישה ביקש עד המדינה מהמשיב כי "יארגן" לו כדורים לאקדח והמשיב אמר כי יהיה מוכן למכור לו כדורים בכל עת שיחפץ. כמו כן, נטען כי דומבדזה ביקש מהמשיב ש"יארגן" לו משתיק קול לאקדח ובתגובה אמר המשיב כי עליו להביא לו את האקדח על מנת שיוכל להתאים לו את משתיק הקול. בגין מעשים אלה הואשם המשיב בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ובהובלה ונשיאה של נשק.

           על-פי האישום השני, ביום 10.4.2013 קשרו דומבדזה והמשיב קשר לסחור בכדורי נשק תמורת כסף. נטען באישום זה כי דומבדזה מסר לעד המדינה כי בכוונתו לפנות למשיב ולרכוש ממנו 50 כדורי אקדח בקוטר 0.22 מ"מ. עוד נטען כי כשבוע לאחר מכן הודיע דומבדזה לעד המדינה שלא עלה בידי המשיב לאתר את האדם שממנו הוא רוכש אמצעי לחימה. בגין מעשים אלה הואשם המשיב בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי קבע כי הודעות עד המדינה בצירוף תמליל שיחת דיבוב שערך עם דומבדזה ביום 2.4.2013 (להלן: שיחת הדיבוב) ופרטי שיחות הטלפון ואיכוני הטלפון של דומבדזה ועד המדינה, מבססות ראיות לכאורה בנוגע לאישום הראשון. אמנם, כך ציין בית המשפט המחוזי, עולה לכאורה שאלה האם האקדח שעליו דובר בשיחת הדיבוב הוא אכן זה שנמסר למשיב כארבעה חודשים קודם לכן, אך בית המשפט המחוזי סבר כי המקום לברר שאלה זו הוא בהליך העיקרי. אשר לתשתית הראייתית הלכאורית הנוגעת לאישום השני קבע בית המשפט המחוזי, לעומת זאת, כי היא דלה ומבוססת בעיקרה על עדויות מפי השמועה. לפיכך סבר בית המשפט המחוזי כי ככל שהדבר נוגע לאישום השני אין בנמצא ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב.

           מכאן נפנה בית המשפט המחוזי לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר וקבע כי הוא רואה לאמץ את המלצת שירות המבחן לשחרר את המשיב למעצר בית בפיקוח רעייתו, אימו וחברו אלירן איטח ובאיזוק אלקטרוני, בציינו כי חלופה דומה בעניינו של המשיב השיגה את מטרות המעצר בעבר. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי מיום ביצוע העבירות מושא האישום הראשון חלפו שישה חודשים במהלכם לא הסתבך המשיב עם רשויות החוק, ויש בכך כדי להקהות במידת מה את חזקת המסוכנות לגביו. בית המשפט המחוזי הורה, אפוא, על שחרור המשיב בתנאי שישהה במעצר בית מלא בפיקוח הערבים שצויינו ובאיזוק אלקטרוני, וכן בתנאי שיופקדו 10,000 ש"ח במזומן, ערבות עצמית של המשיב בסך 50,000 ש"ח וערבות צד ג' של כל אחד מהערבים בסך 50,000 ש"ח נוספים.

מכאן הערר שלפנינו.

3.        העוררת טוענת כי המעשים שבהם מואשם המשיב מעידים על מסוכנות רבה שלא ניתן להפיגה בחלופת מעצר אלא במקרים חריגים ובעניינו של המשיב, כך טוענת העוררת, לא זו בלבד שאין בנמצא נסיבות חריגות, אלא שיש לו עבר פלילי מכביד במגוון עבירות והוא ריצה חמש תקופות של מאסר בפועל שהאחרונה בהן הסתיימה שלושה חודשים בלבד לפני העבירות אשר בביצוען הואשם באישום הראשון. מכאן, לטענת העוררת, שהמשיב אינו נרתע מתקופות המאסר שהושתו עליו בעבר והוא מוסיף לסכן את הציבור בפעילותו העבריינית. אינדיקציה נוספת למסוכנות המשיב מוצאת העוררת בתסקיר שירות המבחן (להלן: התסקיר), אשר העריך כי קיימת רמת סיכון גבוהה למעורבות מחודשת בפלילים מצד המשיב וכי הוריו התקשו בעבר להוות גורמי סמכות כלפיו. על-פי העוררת קיימת אי-התאמה בין עיקר התסקיר המציין את מסוכנותו הרבה של המשיב ובין המלצתו הסופית לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. העוררת מוסיפה וטוענת כי האקדח שנרכש על ידי המשיב, כמתואר באישום הראשון, טרם נמצא עד היום ומשכך שחרורו של המשיב מסוכן עוד יותר. לבסוף מציינת העוררת כי בשלב זה אין היא טוענת לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיב באישום השני, אך היא מבקשת לאמץ את מסקנת בית המשפט המחוזי בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה ביחס לאישום הראשון ולגישתה די בכך על מנת לקבל את הערר. 

4.        המשיב טוען כי החליט לשנות את דרכיו לאחר תקופות המאסר שריצה ולאחר שאשתו דרשה ממנו לנתק את קשריו עם גורמים עברייניים שהכיר בעבר וכי בשל כך לא נשקפת ממנו מסוכנות שתצדיק את מעצרו עד תום ההליכים. לטענתו שירות המבחן בחן את מכלול הנסיבות הרלוונטיות והגיע למסקנה מפורשת כי די בחלופת המעצר המוצעת על מנת לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. העובדה שהתסקיר קובע גם קביעות שליליות לגביו היא בעייני המשיב הוכחה לכך שהתסקיר חובר בכובד הראש ומתוך אחריות ועל כן יש ליתן משקל רב להמלצה הסופית לשחררו. בנוסף סבור המשיב כי יש ליתן משקל לכך שבעבר שוחרר לחלופת מעצר ועמד בתנאים שנקבעו לו. עוד טוען המשיב כי גם באישום הראשון לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו שכן אין בנמצא סיוע מספיק לעדות עד המדינה בדבר העסקה לרכישת האקדח. על-פי המשיב הראיה המסייעת המרכזית היא שיחת דיבוב מוקלטת שערך עד המדינה עם דומבדזה, אך לטענתו מדובר בראיה עקיפה בלבד משום שעד המדינה לא שוחח עימו ישירות וכן משום שהשנים שוחחו ביניהם על "עניין שהעפנו" ואין אינדיקציה לכך שהכוונה לאקדח שנמכר. עוד שב וטוען המשיב כי חלפו שישה חודשים מאז ביצוע העבירה המיוחסת לו ועד שנעצר וכי במהלך תקופה זו לא ביצע כל עבירה. אשר לעברו הפלילי טוען המשיב כי מדובר בעבירות שבוצעו ברובן לפני זמן רב וכי תקופות המאסר שנגזרו עליו היו קצרות יחסית.

5.        דין הערר להתקבל.

           העוררת אינה טוענת בפנינו לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב באישום השני. על כן עלינו לבחון את עוצמת הראיות ביחס לאישום הראשון בלבד. כבית המשפט המחוזי אף אני סבורה כי עדותו המפלילה של עד המדינה בצירוף חומר הראיות לכאורה הנוסף שנאסף מקימים סיכוי סביר להרשעת המשיב בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון. כך, פלטי שיחות הטלפון הנכנסות והיוצאות של המשיב ודומבדזה מיום 22.1.2013 תואמים את הודעתו של עד המדינה באשר לשיחות שהשניים ניהלו במהלך אותו היום ואיכוני הטלפונים הסלולאריים שלהם תואמים אף הם את מיקומם באותו היום על-פי אותה הודעה. העוררת רואה בכך ראיה מסייעת והמשיב לא חלק על כך. המשיב העלה אמנם ספקות בנוגע לעוצמתה של ראיה מסייעת נוספת היא שיחת הדיבוב שערך עד המדינה עם דומבדזה, אך ספקות אלה - אף שאין לבטלם על הסף - מן הראוי כי יתבררו בהליך העיקרי (בש"פ 2800/13 סעדה נ' מדינת ישראל, פס' 6 (1.5.2013); בש"פ 2785/13 מדינת ישראל נ' ג'אבר, פס' 9 (21.4.2013)) ומכל מקום ראיה לכאורה זו והשתיים הנוספות שצויינו, יש בהן כאמור, כדי לבסס לצורך שלב המעצר תשתית ראייתית לכאורית מספקת.

6.        משקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב ככל שהדבר נוגע לאישום הראשון ומשאין מחלוקת באשר לקיומה של עילת מעצר, עלינו לבחון האם ניתן להפיג את המסוכנות הנשקפת מן המשיב בדרך של חלופת מעצר. הפסיקה ייחסה רמת מסוכנות גבוהה למי המואשמים בעבירות בנשק, בייחוד באותם המקרים שבהם הנשק המדובר טרם נתפס, כפי שאירע במקרה שבפנינו (ראו למשל: בש"פ 3842/10 מדינת ישראל נ' זועבי (18.5.2010); בש"פ 2051/11 פלוני נ' מדינת ישראל (21.3.2011); בש"פ 9939/09 סדיר נ' מדינת ישראל (17.12.2009)). זאת ועוד - בתסקיר המעצר שערך שירות המבחן לגבי המשיב צוין כי נוכח התנהגותו פורצת הגבולות לאורך שנים, נוכח אי-תפיסת הענישה כגורם מרתיע ונוכח קשריו עם גורמים עברייניים, קיימת רמת סיכון גבוהה לכך שהמשיב ימשיך להיות מעורב בפלילים. עברו הפלילי המכביד של המשיב הכולל אחת עשרה הרשעות בחמש עשרה השנים האחרונות, רובן בעבירות אלימות (ביניהן הצתה, שוד ותקיפה בתנאים מחמירים), בגינן נגזרו עליו חמש תקופות של מאסר בפועל, תומך במסקנה זו. אמנם ההרשעה בחלק מעבירות האלימות החמורות הייתה לפני זמן מה, אך בעיניי העובדה שהעבירה המיוחסת לו כעת נעברה שלושה חודשים בלבד לאחר שחרורו מבית הסוהר, יש בה כדי ללמד לכאורה כי מעורבותו של המשיב בפלילים היא עקבית ונמשכת ומכאן, מסוכנותו הרבה וההערכה כי אם ישוחרר לחלופה הוא עלול לשוב לסורו. בנסיבות אלה, לאחר שהמשיב הוכיח פעם אחר פעם כי הוא אינו נרתע מאימת החוק והוא מוסיף לסכן את הסובבים אותו, נראה מבלי להטיל חלילה דופי במפקחים שהוצעו, כי חלופת המעצר אין די בה כדי להפיג את מסוכנותו וזאת בשל החשש לביצוע עבירות נוספות על ידו. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות מושא האישום הראשון ועד מעצרו של המשיב אף הוא אין בו בנסיבות המקרה דנן כדי לשנות ממסקנה זו בהתחשב בכך שחשיפת פרטי האישום וחומר החקירה במועד מוקדם יותר, עלולה הייתה לסכל את פעילותו של עד המדינה בפרשיות נוספות (ראו והשוו בש"פ 712/88 סבאח נ' מדינת ישראל (27.11.1988); בש"פ 686/04 חטאר נ' מדינת ישראל (4.2.2004)).

           אשר על כן, הערר מתקבל והמשיב ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           ניתנה היום, י"ד באב התשע"ג (‏21.7.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: